גנבו. לי. עבודה.
גנבו לי עבודה שהשקעתי בה, יצרתי אותה מאפס, היא הייתה שלי, ובמקרה גם אישית ופרטית וגנבו לי אותה.
ויחד איתה גנבו לי גם את האמון בבעלי עסקים. נשברתי.
הצד היבש של הסיפור הוא ששלחתי קובץ עבודה להדפסה בבית דפוס, הם כנראה אהבו אותו והחליטו לשמור ולנכס אותו לעצמם. בלי לבקש רשות, בלי לתת קרדיט, בלי לנסות להסתיר. פשוט ככה – נגעתי ועכשיו זה שלי.
כרגע זה מציב אותי במקום שלא התכוונתי להיכנס אליו, זה מציב אותי אל מול הוצאות שלא תכננתי להיכנס אליהם, זה מציב אותי בקשת רגשות שמקשים על ההתנהלות היום-יומית שלי. זה מכעיס אותי, לעתים החוצפה גם גורמת לי לצחוק, אבל זה בעיקר מעציב אותי. זה מעציב אותי כי כל כך ברורה לי צורת המחשבה שעומדת מאחורי גניבה שכזו – מי עכשיו יכנס לתביעות משפטיות, בטח שלא עסק קטן, יאללה ננסה – מקסימום נצליח. במקרה הגרוע נוריד, נתנצל ויאללה ביי.
וזה מכעיס אותי כי זה נכון – למי יש כסף עכשיו להיכנס לתביעות משפטיות? להיכנס לסחבת של שנים? לאבד שעות עבודה? אני אישה עצמאית, אני נלחמת על הפרנסה שלי, על כל שקל ממנה. זה מכעיס אותי שזה כל כך ברור לו. זה מכעיס אותי שהוא, במידה מסוימת, צודק. הצליח.
וזה מכעיס אותי כי למה אני היא זו שצריכה לשאת בהוצאות האלה? זה מציב אותי במקום בלתי אפשרי, זה משאיר אותי חלשה. ואותו זה משאיר במקום מלוכלך אבל אי שם למעלה.
יש לי כרגע עבודות לשלוח להדפסה, לקוחות שהתחייבתי אליהם, וקשה לי. איבדתי אמון.
זהו. הייתי צריכה לפרוק.
